רש"י על ויקרא י״ג:ל״ז

« רש"י על ויקרא י״ג:ל״ה רש"י על ויקרא י״ג:ל״ח »

37 שפתי חכמים פתח ↗

צהוב כמו זהוב. דב"ט מה שפירש"י זה כאן ולא למעלה בפסוק ובו שער צהוב, מפני שלמעלה יוכל לפרש כל מה שאינו שחור נקרא צהוב, אבל מאחר שפירש שאדום וירוק נתרבה במלת ושער שהוא בכלל שחור, א"כ קשה מהו צהוב, ל"פ וכו':

37 מזרחי פתח ↗

טהור הוא וטיהרו הכהן הא טמא שטיהרו הכהן לא טהור. דלא תימא כיון דגזרת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן שאף על פי שיש בנגע כל סימני טומאה אינו טמא כל זמן שלא יאמר לו הכהן טמא הוא כדלעיל הה"נ אם טהר אותו הכהן אף על פי שיש בו סימני טומאה יהא טהור כיון שטהרתן של נגעים אינן אלא על פיו קמ"ל טהור הוא וטהרו הא טמא שטהרו הכהן לא טהר והה"נ אם טמא אותו הכהן ואין בו אחד מסימני טומאה אינו טמא:

37 דברי דוד פתח ↗

טהור הוא וטהרו הכהן, הא טמא שטיהרו הכהן כו' וה"ה טהרה שטמאו הכהן שטעה הוא טהור כמ"ש הרא"ם, וא"ל, למה לא כתב הכתוב דבר זה דהוה רבותא טפי דאזלינן לקולא ולא משגחינן במה שטימא הכהן, דזה פשוט הוא דמיד שנודע הטעות שטעה הכהן במה שטימא הוה כאילו לא אמר הכהן כלום וממילא טהור הוא, משא"כ בטמא באמת וטעה בטהרתו דזה צריך הכהן לטמא אותו בפירוש, דהא כל טמא באמת אינו טמא עד שיאמר הכהן טמא:

37 ושער שחר. מִנַּיִן אַף הַיָּרֹק וְהָאָדֹם, שֶׁאֵינוֹ צָהֹב? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשֵׂעָר"; וּלְשׁוֹן צָהֹב דּוֹמֶה לְתַבְנִית הַזָּהָב — צָהֹב כְּמוֹ זָהֹב, אור"פלא בְּלַעַז:

38 טהור הוא וטהרו הכהן. הָא טָמֵא שֶׁטִּהֲרוֹ הַכֹּהֵן לֹא טָהוֹר:

37 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ושער שחר, מנין אף הירוק... תלמוד לומר "ושער" וכו'. הדרשה היא כאילו הו"ו יתירה, אך כלום אמנם כן? והרי אי אפשר בלעדיה. והנה "אליהו רבה" על מסכת נגעים פ"י, מ"ג מבאר שכיון שכתוב "ושער שחר צמח בו", ולא כתוב "וצמח בו שער שחר" כפי שכתוב אצל שיער צהוב "ובו שער צהב" פסוק ל "ולא היה בו שער צהב" פסוק לב, מזה למדו שהו"ו של "ושער שחר" בא לרבות כל שיער לבד מצהוב, ורק בצהוב הכוונה דווקא צהוב. ובאשר ללשון "ירוק" שברש"י כאן - משמעו צהוב, והוא בגוון אחר מן הצהוב שהוא סימן לטומאה, שכן ההוראה הקדומה של "ירוק" היא: צהוב, כמבואר במסכת כתובות קג ע"ב - "פניו ירוקין - סימן רע לו". עיין שם.

37 משכיל לדוד פתח ↗

טהור הוא וכו׳ הא טמא וכו׳. אין הכוונה לומר שאם יש בו סימן טומאה וא״ל הכהן טהור אתה שאינו טהור שהרי אפילו יש בו כל סימני טומאה שבעולם כל עוד שלא א״ל הכהן בפירוש טמא אתה הרי הוא טהור וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וכ״ש כאן שא״ל טהור. אלא ה״ק הא טמא שטימאו הכהן תחלה ע״פ סימני טומאה שבו ועדיין יש בו אותם סימנים אפי׳ טיהרו כהן אינו טהור דלא תימא הואיל וגזרת הכתוב שטומאת נגעים וטהרתן ע״פ כהן אפילו בטעות דבריו קיימין קמ״ל דלא וה״ה אם טימאו בטעות דמאי שנא וכ״ש נמי הוא כההיא דאמרינן דפתח הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו:

37 גור אריה פתח ↗

הא טמא שטהרו כו'. דהווה אמינא, כיון דגזרת הכתוב שאין טומאתו וטהרתו רק על פי כהן רש"י פסוק ב, ואפילו אם טמאו תלמיד חכם כדין – אינו טמא, אם כן הוא הדין כהן שטהר הנגע שלא כדין טהור, קא משמע לן:

« רש"י על ויקרא י״ג:ל״ה רש"י על ויקרא י״ג:ל״ח »